עו"ד נועם קוריס כותב חוק המחאות חיובים
עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני, מאסטר במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עו"ד נועם קוריס כותב בחדשות כל הזמן. עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות'בלינקדין נועם קוריס, נועם קוריס בקפה דה מרקר
חברות העוסקות במימוש אג"חים ומימוש של חובות ואיגרות חוב מחברות שונות, וביניהם בנקים, חברות כלכליות ומוסדות עושים זאת במקרים מסוימים בהתאם לחוק המחאות חיובים, התשכ"ט 1969.
היתרונות בעסקאות בהן נרכשות זכויות בהתאם לחוק המחאות חיובים מתחילות כבר בלשון ס' 1 לחוק המחאות חיובים, התשכ"ט 1969, שקובע כדלקמן:
"המחאת זכות
- (א) זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה."
ודוק, רכישת החובות בהתאם לחוק המחאת חיובים כמוה כקבלת שיק מוסב אשר אין צורך לקבל את הסכמת החייב לביצוע ההמחאה מחד ומאידך אין בהסבת השיק ו/או בהמחאת החוב משום המצאת חיובים יש מאין- כנגד מקבל המחאת הזכות.
כך, כאשר מוסב שטר לאוחז הרי שבלתי ניתן לקשור את האוחז לחבות הגבוה מביטול הזכות הכתובה בשיק ואי אפשר לדוגמא לבוא בטרוניה למוסב בשיק מעבר לויתור על הזכות בשיק- ללא קשר לטענות שיש בפי החייב כנגד עסקאת היסוד.
בעת רכישת זכות (אג"ח) בהתאם לחוק המחאת חיובים, הרי שמדובר בהמחאת חיובים בלבד, בהתאם לחוק המחאות חיובים, התשכ"ט 1969, כך שבהתאם לחוק יכול נמחה לקבל רק את הזכויות לגבות את החובות הגלומים בהמחאה ובגין ההסכמים עסקאת היסוד שיצרה את הזכות.
בהתאם לחוק המחאת חיובים, אין כל נפקות להמחאת חוב ללא אישורו מראש של הזוכה, כך שכאשר אנו בוחנים את המחאת הזכות ממחה הזכות לנמחה, הרי שהזוכה אישרה מראש את העברת זכות זו- אך ככל ויטען שבגדר הזכות שהועברה קיימת גם חובה- הרי שבהתאם לחוק היה על החייב לאשר מראש ובכתב את העברת החוב הנטען בדיעבד כלפיו.
ודוק, המחאת הזכות לגבות אג"חים אינה כוללת בתוכה ואינה יכולה לכלול את המחאת החובה לפצות את החייב בגין עסקאת היסוד.
בהתאם לדין, הרי שלהבדיל מהמחאת הזכות לגבות את החוב מהחייב אותה ניתן להעביר לפי ס' 1 לחוק המחאת חיובים ללא הסכמתו, הרי שלא תיתכן העברת חבות מבלי שהייתה מתבצעת הסכמת כל הצדדים מראש (לרבות החייב בזכות המקורית), ואין מחלוקת שהסכמה משולשת שכזו לא מתקיימת במרבית המקרים, בעת רכישת זכות על ידי מוסד כלכלי.
בפסק הדין בת.א. 2412-09-07 רו"ח קדרון ואח' נ' עיריית לוד (פורסם בנבו), ניתח בית המשפט מצב דומה וקבע, כי ללא הסכמת המבקש מראש לא הייתה יכולה להיות העברת חבותתת לגבי טענותיו (להבדיל מהעברת הזכות לגבות ממנו את החוב),
בע"א 38302-02-10 א. וייס בנייה ופיקוח בע"מ נ' עופר גביראל נדון גם כן מקרה דומה למדי לעניינו, שם המחה קבלן את הזכות לקבל את יתרת התשלומים על הדירה לקבלן משנה שהיההה צריך לסיים את העובדות ובתביעה שהוגשה על ידי הרוכשים נגד הקבלן יחד עם קבלן המשנה, נקבע בעמוד 14, כי:
"חוק המחאת חיובים, התשכ"ט 1969 מבחין בין המחאת זכות (ס' 1 לחוק) לבין המחאת חבות (ס' 6 לחוק). המחאת הזכות היא הסכם בין נושה (כאן טופ) לבין נמחה(כאן וייס). המחאת חבות היא הסכם בין הנושה (כאן גבריאל) לבין החייב (כאן טופ), לבין הנמחה (וייס). אין מחלוקת כי גבריאל לא נשאל ולא נתן את הסכמתו להעברת הזכות לגבות ממנו את הכספים שהגיעו ו/או שיגיעו ממנו לטופ.
על מנת שיקבע- במקרה כמו שלפנינו- כי המחאת הזכות כללה גם את המחאת החבות, יש למצוא לכך עיגון במסמך ההמחאה ובהתנהלות הצדדים.
...אדם איננו יכול להמחות את כל החוזה שיש לו עם פלוני, ללא הסכמתו, העברת חוזה שלם כוללת גם המחאת חבות ולזו יש תוקף רק עם הסכמת הנושה, הצד השני לחוזה. להעברת חוזה שלם ללא הסכמת הצד השני, יהיה לכאורה תוקף רק לעניין המחאת הזכות..."
יתרה מכך, הרי שבהתאם למערך החוקי (ואף העסקי הלוגי), הרי שמקומן של הנמחים אינו צריך להיות בגדר "נתבעים" במקרים אלו- אלא שהמקום המתאים והנכון בנסיבות העניין ובהתאם למצב החוקי, הינו לכאורה כתובעות הזכאיות לקבל את הזכויות. (ראה למשל את הניתוח בפסק הדין בע"א 2138/10 המועצה המקומית דלית אל כרמל נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם בנבו)
יודגש, שאותו הרציונל לפיו מיקומה של הנמחים אינם כנתבעים אלא כתובעים פורט גם בפסק הדין בע"א 471/73 מקבלי נכסים זמניים ומנהלים של אלקטרוג'ניקס בע"מ נ' אטלנטיס בע"מ (פ"ד כט(1) 12111, כדלקמן:
"התוצאה של העברת הזכות היא שהנמחה נעשה הנושה של החייב במקום הממחה, אך כל עוד לא פרע החייב את חובו עומדת לנמחה הזכות לגבות את המגיע לו מהממחה."
בית המשפט אף תיאר את מערכת היחסים של חייב/ ממחה נמחה בהתאם לחוק המחאות חיובים לעיל, כדומה עד כדי זהה למערכת היחסים הנוצרת במסגרת ס' 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג 1973, בהסכם לטובת צד שלישי.
"אכן קיים דימיון רב בין הסיטואציה של חוזה לטובת צד ג' לבין הסיטואציה של המחאת זכות. בחיבורו הנ"ל של פרופ' ש' לרנר נאמרו, בע"מ 43, הדברים הבאים:
'בין שתי המערכות: חייב-ממחה-נמחה וחייב-נושה-מוטב ישנו דימיון רב. בשני המקרים, לצד השלישי, הנמחה או המוטב, יש זכות כנגד החייב החוזי. המוטב כמו הנמחה, זכאי לתבוע את החייב אך אינו אחראי כלפיו לביצוע ההתחייבויות של הנושה..."
ראו תא (ב"ש) 6939/04 שיקרצי בע"מ נ' מועצת עובדי ים המלח
בית המשפט אף נדרש לנושא דומה בע"א 2328/97 כוכבי נ' ארנפלד (פורסם בנבו), שם בוטלו עיקולים שהוטלו לאור חובות הממחה לאור המחאת זכות לגבי הנכס המעוקל ובתוך קביעההה שלאחר המחאת הזכות לא ניתן לבוא בטרוניה אל הנמחה, למרות שהנכס לא הועבר בר ישום ספרי האחוזה.
"בתוקף הסכם ההמחאה הועברו בפועל כל הזכויות שהיו בידי שפירא לידי כוכבי, מכאן נובע כי העיקולים שהוטלו על ידי נושי שפירא על הערת האזהרה שהייתה רשומה לטובתם על הזכויות שהיו להם בדירה אינם יכולים לתפוס."
הנה כי כן, ברור שאין הנמחים יכולים להיות בעלי דין מתאימים למבקש לדון בעסקת היסוד ממחאת הזכויות ואף ברור שאין למבקש הדיון ולא יכולה להיות לו כל עילה כנגד הנמחית, כך שאפילו אם יסתבר שיש לבטל את המחאת הזכויות, עדיין יהא זכאי הנמחה לסעד, לכל הפחות מתוך דיני היושר ומן הממחה. כך שאף אם יוכחו הטענות כנגד עסקאת היסוד- עדיין לא יהיה התובע נגד עסקאת היסוד זכאי לסעד מאת הנמחה, בהתאם לדין.
כך שבתי המשפט כבר פסקו לא פעם, שאין החייב רשאי לבוא בטרוניות לנמחה הזכות, וככל ולטענתו נגרמה לו עוגמת נפש או הוצאות מהתנהלותו של ממחה הזכות- הרי שאין טרוניות אלו יכולות להיות מועברות אל נמחה הזכות.
כך למשל, בית המשפט העליון קבע, כי בנק שרכש זכות מקבלן בניין ייכנס בנעליו של קבלן הבניין בכל הקשור לזכות לגבות את החוב שנרכש אך לא יחולו כנגדו חבויות שונות- ולמשל החייב לא יהא רשאי לקזז מהחוב את התחשבנויותיו על פי הסכם אחר מול הקבלן.
"ההסדר שבסעיף 53(א) לחוק החוזים קובע הסדר כללי לעניין זכות הקיזוז כזכות מהותית בדיני חיובים, העומדת לחייב בדרך של קיום חיובו לנושה. ככל שבדיני המחאת חיובים עסקינן, הבנק הנמחה אינו בא בנעלי הקבלן לכל דבר ועניין בקשר עם העסקה שממנה נובעת הזכות הנמחית"
ראו ע"א 8357/03 מינהל מקרקעי ישראל נ' בנק דיסקונט למשכנתאות (פורסם בנבו).
